איך נתרום לביטחונם העצמי של ילדנו

גלי ילדה כבת 7. עיניים תכולות, שיער בקבוקים רך שמגיע כמעט עד ישבנה, אף כפתורי ומראה כמעט מלאכי.

גלי היא גם ילדה חכמה תבונית ורגישה למדיי. היא כזאת שכל הורה היה חותם על המתנות והאיכויות שכאילו באו באריזה קומפלט.

כשגלי הולכת לבית הספר היא תמיד מתלוננת על כאבי בטן. כשהיא חוזרת משם לרוב היא חוזרת עם דמעות, פעם זה על חברה שהודיעה לה בהפסקה שהיא לא משתתפת במשחק, פעם אחרת זה כי ילד סרב לתת לה עיפרון אך נתן בהתלהבות לזאת שישבה לידה כשההיא רק צייצה. והייתה את הפעם שהמורה שאלה שאלה והיא לא העזה להרים את האצבע ולהגיד את התשובה - שכמובן היתה נכונה.

כל יום היא חוזרת עם תחושה כזו או אחרת של דחייה או החמצה. והיא דווקא משתדלת. היא לא מבינה למה היא שהיא כזו נדיבה, ותרנית וחברה זוכה ליחס מבטל מצד האחרים. למה קולה לא נשמע?

פעם היא אמרה לאמא - "קשה לי. אני מרגישה שיש שתי גלי, גלי א' וגלי ב'. בבית הספר אף אחד לא יודע מי זו גלי א'." ואימא שלה דנית, יושבת בקליניקה ומרגישה אבודה ותוהה מה לעזאזל הבעיה.

היא מספרת לי איך כל יום היא עושה עם גלי שיחות מוטיבציה ומציידת אותה בתגובות נגדיות לאינטראקציות השונות. "מי היא בכלל המאי הזו שתקבע אם את משתתפת או לא משתתפת במשחק? מחר את הולכת ואומרת לה שאין לה זכות להחליט, ואם לא נאה לה שתשב בצד היא בעצמה! ומה הבעיה שלך להגיד את התשובה? את כ"כ חכמה. תסמכי על עצמך בפעם הבאה."

דנית אישה תבונית ורגישה מלאת חן ועל פניו גם בעלת ביטחון, יושבת מבולבלת, מתקשה להבין את הפערים בין הנתונים המחמיאים של ביתה לדימוי העצמי הירוד שאותו היא מציגה. לדנית עובר בראש, שאם היא רק תצייד את ביתה "בהוראות הפעלה" מותאמות לפעם הבאה, הדברים יסתדרו. היא גם מספרת לי על שיחות שהיא עושה עם המורה, שזה לא בסדר שאין יותר תשומת לב והשגחה על מה שקורה בהפסקות ובכלל שיש לחזק את המרקם החברתי. דנית לא לבד. אין הורה שבסתר ליבו לא היה רוצה ללכת ולשנות את המציאות, האקלים, או את הילדים "שגרמו" לילד שלו לאבד ולו לרגע את הביטחון העצמי שלו.

התוצאות בשטח מלמדות שזה חסר סיכוי לגרום לילד "להפוך את עורו" ולגרום לו להיות כוכב סוציומטרי אם רק נצייד אותו בתגובה "הנכונה" או לחלופין שנעסוק במרדף סיזיפי לשינוי הסביבה.

הקרב אבוד מראש מהטעם הפשוט, שהסיבה עמוקה יותר. אז מה בעצם התשובה לדנית, וכל אותם הורים? ילדה כמו גלי לעומת ילדה עם ביטחון סביר ומעלה אוחזות באמונות ותפיסות הפוכות לגבי היכולות שלהן ומקומן בעולם. גלי תתפוס כל כישלון נקודתי לכישלון כללי על הערך – "אני דפוקה משהו בי דפוק", היא לא תוכל לשאת מצב של כישלון פומבי ולכן לא תעז להציע הצעות, להצביע בכיתה. לעיתים בפעמים שכבר כן תעז, היא תבוא קטנת אמונה עם קול ענות חלושה מה שיגרום לאחרים לבטל את נוכחותה.

ילדה עם ביטחון לעומת זאת תראה בכשל הנקודתי ניסוי ותעייה – מנוע לצמיחה, ולכן לא תהסס לבטא את עצמה מבלי להיות תלויה בהצלחה. ילדה כמו גלי הבינה בטעות שהיא כאן בחסד ולא בזכות ולכן היא תעסוק כל הזמן בלרצות אחרים, בלוותר. ילדה כזו בבסיס שלה לא מאמינה שהיא ראויה לאהבה ולכן היא מנסה "לקנות" אותה בשקט תעשייתי.

ביטחון עצמי, שלנו ושל ילדנו, הוא דבר מאוד מורכב ושברירי - לפעמים אנחנו מרגישים על גג העולם ולפעמים עמוק בתחתית. זה יומרני להגיד שילד עם ביטחון עצמי לא מרגיש לפעמים דחוי, נעלב או חסר ערך, כשם שלהגיד שהכול מונח על כתפי ההורים זו האשמה מוגזמת.

יש הרבה סיבות ונסיבות "מקלות" שיכולות להסביר איך ילד אחד לקח על עצמו להחזיק באמונות מסרסות ואחד מעצימות.

אז בואו נעצור ונדייק את המטרה הנכספת: מה זה ביטחון עצמי? למה בעצם אנחנו מתכוונים?

בהגדרה חופשית אדם שיש לו ביטחון עצמי הוא אדם שמחובר לעצמו, שאינו חושש להביע את דעותיו, מחשבותיו או רצונותיו. אדם שרוצה לתת ביטוי לאמת שלו אבל גם מגלה גמישות לרצונותיו של האחר. מישהו שלא מכבה את מנוע הסקרנות שלו ויש בו את התשוקה להוציא לפועל את הרעיונות שלו מתוך מקום של אתגר וצמיחה, בעוד הוא מאמין שהדרך היא הרפתקה אחת גדולה.

חמישה מפתחות להעצמה של ילדנו וחיזוק ביטחונם:

חשוב להבין שאין לנו שליטה מלאה על 100 אחוז תוצר. אבל לא פחות חשוב להבין, שלקיחת אחריות על חלקינו במשוואה יעלה משמעותית את ההסתברות להגשמת המטרה הנכספת.

1. שחררו ואפשרו לילד ליזום ולפעול

החל מגיל חצי שנה כשלילד יש כבר היכולת לסגור את הפער בינכם לבינו בזחילה, תאפשרו לו לעשות את המאמץ להגיע אליכם. תעודדו אותו במידת האפשר להגיע אליכם ולא להשאר בפאסיביות חסרת אונים. כמו כן, תנו לו הזדמנות להגיד לכם מה הוא צריך ואל תמהרו לספק את צרכיו לפני שקיבלתם ממנו איתות.

אמהות רבות חושבות שזה שהן צופות את מבוקשו של הילד ומקדימות תרופה למכה עושה עם הילד חסד והופך אותן לאמהות מטיבות. ההפך הוא הנכון. היוזמה שבבקשה מצדו כמו גם האתגר שבלהגיע עד אליכם בכוחות עצמו, היא זו שיוצרת תחושה של אונים ומסוגלות.

2. כבדו את המרחב של ילדכם

תקשורת עם ילדים מלאת חיבה ואהבה היא חיונית והכרחית להתפתחות תקינה. כשהתינוק מסתכל על אימו ורואה אותה זורחת ואוהבת, הוא מתמלא באהבה עצמית. ככה זה עובד. וככה צריך. העניין הוא שברגע מסוים צריך לתת מקום גם לספייס.

הורים רבים חושבים בטעות שכל עוד הילד חי ונושם צריך להיות איתו באינטראקציה שוטפת. לדבר איתו כל הזמן שלא ירגיש מוזנח. זה קורה הרבה עם ילדים בכורים שהקשר הוא אקסקלוסיבי. בפועל, הדברור התמידי הזה, יוצר סימביוזה ולא נותן מקום לנפרדות, לימים הדבר הזה עשוי להפוך לתלות. אותו ילד חייב שמישהו יתווך לו את העולם – שתיקות שמות אותו בחוסר וודאות ואף חרדה.

אז מה לעשות? לייצר אינטראקציות אוהבות אך כשהילד עסוק בענייניו: משחק, בוהה או מתצפת על מעשיכם, תאפשרו לו גם מרחב נקי מדיבורים, בהייה של ילדים למשל, זו מדיטציה במיטבה שהכי מחברת אותם אל עצמם.

3. תנו כבוד לרצון של ילדכם והכילו את תסכולו כשלא יתאפשר לו לממשו

ילדים נולדים עם רצונות חופשים, למעשה עד גיל שנתיים כל הווייתם היא רק רצון (פרויד קרא לזה איד). מגיל שנתיים הם גם לומדים לרקוע ברגליים כשרצונם לא נענה. בגיל הזה ההורים נדרשים להציב הרבה הגבלות ואיסורים אם בגלל דרישות המציאות ואם כדי להתאימם לקודים חברתיים.

ילדים בלי גבולות הם ילדים אבודים, הגבול מייצר ביטחון. והחופש במרחב הגבול מייצר תנועה. אני טוענת שהדרך שבה ההורה יציב את הגבול היא זו שתקבע לימים, האם הילד יתרחק מרצונותיו החופשיים או ישמור איתם על קשר ישיר.

כאמור רוב הילדים מוחים ובוכים כשרצונם לא מתממש, רוב ההורים נכנסים למוד חירום ברגע הזה ומגיבים או בכעס או בכניעה. תגובה כועסת לרצון הילד היא כמו דלי מים לכיבוי מנוע בוער. הילד עלול לעשות קישור של הרצונות שלי = כעס= לא אוהבים אותי=דחיה ומפה ועד להפסיק לבטא אותם בסביבה חיצונית היא לא כזו רחוקה.

אז מה נעשה כשהרצון לא יוצא? קודם כל נעשה לו מקום! לעשות מקום זה רגע אחד להתחבר למקום הילדי שרואה את העולם ממקום אגונצטרי, לרגע אחד נכנס לנעלים של ילד שעדיין לא כיבה את תשוקותיו ונבין איך זה נראה דרך המשקפת שלו. לאחר שנבין נוכל גם להרגיש את גודל התסכול ולתת לו (לתסכול עצמו) מענה.

מה הוא ירוויח מהסידור? את שני הדברים שהכי רציתם עבורו:

1. לא ביטלתם את רצונו

2. לימדתם אותו שסירוב לרצון הוא עניין "טכני" ענייני שלא מאיים על אהבתכם אליו.

4. היו ענייניים ולא שיפוטיים וביקורתיים

כשילד עושה מעשה שלא הולם את הקוד המוסרי או הערכי שלכם, זה מפתה להשתמש בצמד המילים "זה לא יפה". העניין הוא, שכשאתם ממהרים לשים כותרת כזו ועוד כשהיא מגיעה מכם זה נשמע ומרגיש כאילו הוא עבר על איזה ציווי אלוהי. יש משהו מאוד מאיים עבור ילד בצמד המילים הללו, יהיו ילדים שכשישמעו את המילים הללו בשלב קטן בחייהם וירגישו מן אשמה קיומית. את האשמה הזו הם עלולים לקחת אל הערך שלהם ולבוא מכווצים לעולם . אז מה במקום? כשאתם רוצים להנחות ולהדריך איזו התנהגות לא מקובלת עליכם, תסבירו במילים פשוטות איך המעשה היה יכול להיות לא נעים ולמי. אה כן... ואל תשכחו לתת חלופה.

5. שימו דגש על ההצלחות הקטנות שבדרך, במיוחד אם הם הסתיימו בכישלון התוצאה

אנחנו כחברה השגית תחרותית, נוהגים לשפוט את האחרים על התוצאה ואת עצמינו ע"פ הכוונה.

הפכו את היוצרות, לפחות עם ילדיכם. ילד בן 3 מחליט לגלות יוזמה ושופך חלב ל"כוס של גדולים" חצי מהבקבוק נשפך לכל עבר: על השולחן, על המגבת נוי ועל הרצפה שזה עתה סיימתם לשטוף. מה תהיה התגובה האינסטנקטיבית..? סביר להניח שבהלה מהולה בעצבים. נכון. מותר לכם, תפסו אתכם לא מוכנים. אבל היי.. קחו נשימה ותתעשתו. בסוף יוזמה זה שם הסיפור, לא? אז אחרי שהסדרתם נשימה, תמללו לילד את הבהלה שלכם ותסיימו בעידוד על מה שבאמת היה חשוב בסיפור! העזת, גילית עצמאות וביצעת!

ומה עם התוצאה אתם שואלים? התוצאה היא רק עוד רכיב אחד בסיפור, עוד כמה כאלה שלוליות והוא יהיה ברמן מקצועי. בזכות מי..? בזכות ההורים האמיצים שחירפו מגבת נוי לטובת הביטחון ותחושת המסוגלות של ילדם.