הורים רבים מוצאים עצמם עסוקים בסוגיית ביטחון העצמי של ילדיהם. אין אמא שלא תהתה בינה לבין עצמה האם זה שהבת שלה נותנת תמיד לחברותיה לקבוע באיזה משחק ישחקו, אומר שהיא חסרת ביטחון. כשילד חוזר הביתה ומספר שידע את התשובה אבל לא העז להצביע - כמו בהרבה פעמים אחרות, זה מבאס!
כשההורה רואה שבאופן שיטתי הילד שלו מבטל את עצמו מול חבריו - זה קורע אותו מבפנים. כל הורה כאשר הוא נדרש לסוגיית הביטחון העצמי של ילדו בשלב כזה או אחר שאל את עצמו האם זוהי גזירת גורל או שיש לו מה לעשות בנידון כדי להבטיח את ביסוסו.
כל הורה בלי יוצא מן הכלל ינסה באינסטינקט שלו לצייד את הילד בתגובה שהוא עצמו חושב שהייתה פותרת את העניין הנקודתי ולכאורה שמה את הילד במקום טוב באמצע, אם לא בפסגה. אין הורה שבסתר ליבו לא היה רוצה ללכת ולשנות את המציאות, האקלים, או את הילדים "שגרמו" לילד שלו לאבד ולו לרגע את הביטחון העצמי שלו. התוצאות בשטח מלמדות שזה חסר סיכוי לגרום לילד "להפוך את עורו" ולגרום לו להיות כוכב סוציומטרי אם רק נצייד אותו בתגובה "הנכונה" אל מול הסיטואציה.
אז רגע לפני שנבין לעומק מה יכול לחולל פלאים בהתמודדות עם עניין זה, בואו ניישר לרגע קו עם החזון החינוכי שלנו, או עם השאלה הגדולה - מה אנחנו באמת רוצים עבור הילד שלנו?
כשאנחנו אומרים או חושבים על מישהו שיש לו ביטחון עצמי - למה בעצם אנחנו מתכוונים? בהגדרה החופשית שלי לביטחון עצמי אני בעצם מכוונת למישהו שמחובר לעצמו. מישהו שלא חושש להביע את דעותיו, מחשבותיו או רצונותיו. מישהו שרוצה לתת ביטוי לאמת שלו אבל גם מגלה גמישות לרצונותיו של האחר. מישהו שלא מכבה את מנוע הסקרנות שלו ויש בו את התשוקה להוציא לפועל את הרעיונות שלו מתוך מקום של אתגר וצמיחה כשהדרך היא הרפתקה אחת גדולה.
עם או בלי ביטחון עצמי - איך נראים ההבדלים: שייכות או השתייכות- כולנו מתוקף היותנו יצורים אנושים רוצים להיות שייכים. ההבדל בין ילד עם ביטחון עצמי לילד עם חוסר תמידי נעוץ בזה, שהראשון מרגיש שייך בזכות ואילו השני- בחסד ועל כן עסוק כל הזמן בהתאמות לדרישות, ציפיות רצונות של האחרים, להלן השתייכות.
התמודדות עם כישלון- אדם עם תחושת ביטחון רואה בכישלון כשל נקודתי. הוא מבין בצורה עניינית שהדרך בה הוא פעל הייתה עוד אחת מיני רבות שעדיין לא נוסו! אי ההצלחה היא מקום לעצירה והתבוננות מה עבד, מה לא, ומה ניתן לשפר.
אדם עם חוסר בטחון לעומת זאת, ייקח את זה ישר אל תחושת הערך שלו - אני לא טוב, אני לא מוצלח, אני (או משהו בי) דפוק. סירוב או דחייה- זה שבטוח בעצמו ובערכו כשישמע את המילה "לא" לא יתמוטט. או שהוא יבין שאת "האודישן" הספציפי הזה הוא לא צלח, כי יש לו עיניים כחולות וההיא דווקא אוהבת חומות. או שייקח לעצמו רגע (או יותר) של פגיעות והתבאסות עד לבוא האחת האחרת. זה שפחות בטוח ובוטח, עשוי ליפול למרה שחורה עם כל סירוב. כשהוא ישמע "לא" הוא יחוש דחייה עצומה. וזה לא משנה אם המורה אמרה לו "לא", החבר שהוא ביקש ממנו ביס מהפיתה סרב לו, או השכן שסרב לתת לו סיבוב על האופניים. המילה "לא" מכווצת וגורמת לו להרגיש דחוי, לא אהוב.
עכשיו אתם מבינים למה העצות "תגיד ככה, תעשה ככה" יותר מאשר מקדמות הן זורות מלח על הפצעים? מה נראה לכם, שילד או מבוגר שמרגיש דחוי ולא אהוב מסוגל לחזור "לזירת הפשע" ולהתנהג עכשיו כמו סופרמן רק כי ביקשתם ממנו? ועוד להסתכן בלאכזב גם אתכם? שהרי את עצמו כבר אכזב בזמן אמת...
אם הבנו שאי אפשר לבסס ביטחון עצמי אצל הילדים רק ע"י תיקונים והגהות באשר לאיך נכון היה לו לפעול בזמן אמת (או ביום שאחרי) אז בעצם הבנו שלא בכיבוי שריפות עסקינן אלא בבניית יסודות מוצקים לאורך שנים. המשמעות היא שזה מחזיר אותנו אל החינוך השוטף ואל האינטראקציה שלנו מול ילדנו.
אז מה עושים עם המידע הזה? כללי הזהב להעצמה וביטחון של ילדנו:
חופש - עד גיל חצי שנה לערך, התינוק זקוק לכם בצמידות ומתפקידכם להעניק לו המון אהבה, להיות דרוכים לצרכיו ולהגיע אליו כל אימת שיקרא לכם. מגיל חצי שנה ואילך או ברגע שהוא מתחיל לזחול ויש לו את היכולת להגיע אליכם תאפשרו לו לעשות את התנועה לכיוונכם. ברגע שהוא קצת גדל, יושב ומצליח להעסיק את עצמו לפרקים קצובים, תאפשרו לו גם את מרחב החופש ואל תרגישו צורך בכל רגע נתון להיות איתו באינטראקציה ישירה. טעות נפוצה בקרב ההורים לחשוב, שאם הם שוטפים כלים, מקפלים כביסה או נוהגים באוטו ולא משעשעים אותו כל שניה הם חוטאים בהזנחה. ילד מפתח תחושת מסוגלות ויכולת עצמית גם מרגעי הלבד שלו, מהתבוננות באמאבא עסוקים בענייניהם. ילד שזוכה לתיווך תמידי של כל מחשבה שעוברת לאמאבא בראש הוא ילד שמפתח תלות בתיווך, ללא חופש למחשבה עצמית ויצירתיות ,התלות הזו לימים עלולה לשים אותו במצב של ציפייה דרוכה שהאחרים יתווכו לו את העולם, יספקו לו וודאות. חוסר וודאות ישים אותו במצב של חרדה וחוסר אונים.
רצון חופשי - ילדים נולדים עם רצונות חופשים, למעשה עד גיל שנתיים כל הווייתם היא רק רצון (פרויד קרא לזה איד). מגיל שנתיים הם גם לומדים לרקוע ברגליים כשרצונם לא נענה. בגיל הזה ההורים נדרשים להציב הרבה הגבלות ואיסורים אם בגלל דרישות המציאות ואם כדי להתאימם לקודים חברתיים. אני טוענת שהדרך שבה ההורה יציב את הגבול היא זו שתקבע לימים, האם הילד יתרחק מרצונותיו החופשיים או ישמור איתם על קשר ישיר. ( בפוסטים על "משאית אדמה" ואיך לומר לו לא מבלי שירגיש אשם" אני מפרטת איך עושים את זה נכון)
חינוך ענייני ולא מוסרני - מגיל שנתיים לערך כשהילד נמצא באינטראקציות חברתיות הוא אגוצנטרי ונמצא בשלב הטריטוריאלי והרכושני - מה ששלו שלו מה של האחר גם שלו, מה שנקלט בעין שלו – שלו וכו'. בגיל הזה ההורה רוצה להקנות לו ערכים של שיתוף, התחשבות, נדיבות, של כבוד הדדי ושל התנהגות חברתית- סוציאלית. אחת הטעויות הנפוצות היא שבחסות הכוונה הטובה אנחנו נוטעים אשמה בילד כשהוא לא מתיישר עם הקוד, אז בפעם הבאה שהילד שלכם "סוטה מהורמה החברתית" או לא מיישר איתה קו- במקום להגיד לו "תתבייש לך" או אפילו "ככה לא מתנהגים" פשוט תסבירו לו בצורה עיניינית שהמעשה הספיציפי שהוא עשה, יכול להעליב/להיות לא מתחשב/או להכעיס. תבדקו איתו מה עמד מאחורי זה (מה הייתה כוונתו החיובית מאחורי המעשה) ותציעו איזו פשרה.
עידוד – דגש על הדרך ולא על התוצאה: ילדים הם סקרנים מטבעם ורוצים לחקור את העולם, הם עושים זאת דרך המשחק ולעיתים אנו ההורים נופלים לכמה פחים: 1. חושבים שיש לתקנם בדרך להשגת תוצאה לוגית שלנו, אנחנו הולכים לפונקציונאליות המקורית של המשחק ולאו דווקא עם היצירתיות הילדית שלהם. מיד מתערבים, מתקנים ומכניסים דידקטיות שלא נדרשנו אליה. 2. הילד שמתמודד עם אתגרים ביצועיים לעיתים חווה כישלונות רגעיים. הדרך שבה נגיב לכישלון הרגעי כמו הפוקוס שנשים על התוצאה, היא זו שעשויה להטות את הכף לכאן או לשם. תגובה הורית שתזדעק לחלץ ולתקן או להעביר ביקורת על תוצאה שאיננה מושלמת עלולה לייאש את הניסיונות הבאים יש לנו נטייה לשפוט את האחרים על התוצאה ואת עצמינו ע"פ הכוונה, הפכו את היוצרות.
Comments