גם את מוצאת עצמך לפעמים עומדת חסרת אונים, שלא לומר מפרפרת כשהילד שלך מרים את התקרה בצרחות?
את מתקרבת, נהדפת, מנסה להסביר, מנסה להתעלם. לדבר אל ההגיון, לשחד בממתק עבור לשידולים, תחנונים מרים שהופכים לאיומים. בתוכך את מתפוצצת.. כל תגובה שלך זוכה להסלמה מצידו., מה עוד..?? המזגן עובד במרץ אבל את מיוזעת כמו בסאונה.. לא כיף.
אז למה זה קורה ומה אפשר לעשות כדי לנהל את זה אחרת?
ראשית להבין את הדבר הכי טריוואלי שלבכי כידוע יש תפקיד, מטרתו להתריע על מצוקה וקושי שהילד לא יכול לדבר אותה, זהו ביטוי לתסכול שהוא חווה.
מרגע מסוים מציאות החיים תזמן לילדך מצבי תסכול שהדרך שלו לבטא את מורת רוחו מהם תהיה ע"י בכי. תפקיד הילד להתמודד ולהתגבר על תסכולים. תפקיד הבכי לעזור לו לפרוק את התסכול.
תפקיד ההורה לתת לזה מקום ולהיות מיכל עבורו.
אם תשתיקו, תיצרו מצב תסכול מתמשך ומורכב יותר... משום שאז הילד יקבל את המסר שביטוי מצוקה היא דבר לא לגיטימי הדבר יגרום לו להדחיק את הביטוי אבל המצוקה לא תלך לשום מקום. ואז יקרו שני דברים לא רצויים:
1.הדחקת המצוקות שיצרו פצעים מדממים, הרבה פצעים מדממים בערבות הימים יכולים ליצור חסמים ומחלות- מי אמר אולקוס ולא קיבל?
הדבר ה-2 שעלול לקרות שברבות הימים "פצעים" שלא טופלו, הופכים לסוגיות פתוחות. ז"א שבכל פעם שהיה אירוע שנחווה כמצוקה מצד הילד אך נענה בצורה לא מטיבה זה עשוי לתת לו תחושה שהוא בודד בעולם ולפתח קיבעון לאותה חוויה שלא הגיעה לכדי התרה- למעשה גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים הילד עשוי להשאר עם המצוקה וחוסר הלגיטימציה לבטא אותה היא בבחינת החמצה.
מה המשמעות? שאותו "פצע" ינהל אותו עוד שנים רבות אך הוא לא ידע בהכרח את מקורותיו.
וכך.. שנים רבות אחר כך כשהוא ייתקל בסיטואציה שבמהותה תהיה דומה, אותו אדם בוגר ימשיך להתנהג כילד קטן בן שנתיים.
למה? משום שהרובד הרגשי הוא העמוק והמשפיע ביותר עלינו בני האדם. ואם יש אישיו רגשי לא פתור בחיינו לא משנה כמה חכמים ומבינים נגדל להיות, הילד הקטן שבנו עם "הפצע" המדמם ימשיך לדבר מגרוננו- קיבעון כבר אמרתי?
אז איך נתגבר על האינסטינקט ההורי הראשוני שרוצה לסלק כל מכשול ולמחות כל דמעה? שנלחץ/ מתפרק/ נרעש מהבכי ועושה הכל כדי להשתיקו? ראשית נבין את החשיבות של הכלי הזה.
הדבר הכי דומה לבכי הוא.. הצחוק.
הבכי, כמו הצחוק, מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינויים חשובים בגוף ובמוח. הם מאפשרים לפרוק רגשות שלילים, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות ובעיקר מהווים הזמנה לקשר וקירבה.
טוב, אז הבנו את החשיבות, והבנו מה אסור לעשות. איך נתקדם מכאן? מה כן נעשה במצב הזה? שדרו לו ולעצמכם ביטחון ביכולת שלכם להיות מיכל עבורו. הבינו שהוא עושה את הדבר הכי נכון ברגע זה ושהדבר הכי נכון עבורו כרגע זה לפרוק את התסכול עד הסוף.
אז רגע.. לא לדבר איתו? לא להסביר לו דברים? לא! ולא! ולא! אז מה כן לעשות עם עצמיכם? תתרחקו ממנו קצת למקום שהוא יראה אתכם אך בלי קשר עין רציף. אם תהיו בקשר עין רציף זה יכול גם לעצבן אותו וגם סתם להפוך אתכם לקהל ששווה להמשיך בשבילו את ההצגה.
אז לכו לכם לעיסוק צדדי, מותר לכם גם לדבר עם אחד מבני הבית. ברגע מסויים תשמעו שהדציבלים הולכים ויורדים, הטון יתחיל להשתנות - מטון כועס וצורח תשמעו אותו מתחלף לטון מייבב, אחר.. עבורכם זה יהיה סימן שהוא מתחיל להירגע ובדרך להתנקות מכעסים, זה הרגע בדרך כלל שהוא יפנה אליכם (עדיין בוכה) ויושיט יד.. ירצה שתעזרו לו לרדת מהעץ.. אולי ישאל בטון אחר.. אבל למה אמא למה? אולי יציע פיתרון לבעיה שמלכתחליה עצבנה אותו.. אולי פתאום הוא יבוא אליכם בפנים מושפלות.. ואתם..? אתם תקבלו אותו בזרועות פתוחות משדרות שמוכנות לעטוף אותו בחיבוק חם חם.
ברגע הזה בדרך כלל, הוא יכיר לכם תודה ונחשו מה? זה הרגע שהוא יגיד לכם שהוא אוהב אתכם!
Comments